בגיל עשרים וחמש סיימתי את ארבע שנות לימודי התואר הראשון בחשבונאות, ומאז אני עובד במשרד רואי חשבון, כבר קרוב לחמש שנים. בשנות הלימודים והעבודה נטשתי לגמרי את חלום הכתיבה. כל מה שעשיתי בשנים האחרונות היה ללמוד או לכתוב ביקורות על דוחות כספיים של חברות. כל האנרגיות שלי הושקעו בקריירת ראיית החשבון ולא נשארו לי אנרגיות או זמן פנוי לכתוב. מאז התחלתי לעבוד במשרד אני קם בכל יום בשעה שש בבוקר ללא מצב רוח, וכמו רובוט מתוכנת אני חוזר על אותן הפעולות, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. שגרת חיים ממיתה. אני שוטף פנים, מצחצח שיניים, מגהץ את החולצה המכופתרת והמכנסיים המחויטים, מתלבש, מתבשם, אוסף את קופסת האוכל שהכנתי לעצמי ערב קודם, לוקח את מפתח הרכב, יורד לחניית הבניין של דירת השותפים, נכנס לרכב, נוהג, נתקע בפקקים. מגיע למשרד עצבני, עובד תחת לחץ מסיבי בין תשע לשתיים־עשרה שעות ביום, יוצא מהמשרד עצבני, שוב נתקע בפקקים. מגיע עצבני לחניית הבניין, מחנה ברוורס את הרכב ותוך כדי נהיגה אחורה מבחין בכל הרכבים של דיירי הבניין חונים במקומם. לפתע, פנסיהם של כל הרכבים הופכים לעיניים והם כולם מביטים בי, מוציאים לעברי לשון מתחת ללוחית הרישוי, המראות מוציאות ידיים ועושות לעברי תנועה של אצבע משולשת ולסיום המראה הביזארי הזה, הרכבים מברכים אותי בברכת 'ברוך הבא הביתה! אתה אחרון הדיירים שחזר הביתה מהעבודה היום'. אני נכנס הביתה עצבני, טורק את הדלת ומכין לעצמי ארוחת ערב קלילה שבקושי עוברת בגרוני. כך חוזר חלילה, יום אחר יום, במשך כמעט חמש שנים. שגרה.
     המועקה הזאת שאני קם איתה בכל בוקר מתלווה לעובדה שאני קם לעוד יום במקום עבודה שאין לי שום עניין בו... אני לא בטוח שאצליח לתאר אותה במילים, אך זו הרגשה כבדה מאוד. כאילו התחתנתי על כורחי עם אישה ששמה מועקה, והיא קמה לצידי בכל בוקר למרות שאני לא רוצה בחברתה, בטח ובטח שאני לא רוצה שהיא תישן לצידי במיטה. הלו, גברת מועקה, לא שמעת שאני נמשך לגברים בלבד? מה את עושה לידי במיטה כל בוקר? אז כאילו לא הספיקה לי נוכחותה הלא רצויה של מועקה שנדבקת אליי בכל בוקר כשאני פוקח עיניים, מתלווה אליי באופן קבוע גם חברתה ששמה פרנסה. היא רעה אמיתית. פרנסה אונסת אותי ומכריחה אותי להיות בין תשע לשתיים־עשרה שעות ביום במקום שאין לי שום רצון להיות בו. הצורך בכסף למחיה לא השאיר לי ברירה אחרת חוץ מלהמשיך ולעבוד באותה העבודה שמכניסה לכיסי סכומי כסף לא רעים.
     את גברת מחויבות כבר הזכרתי? גברת מחויבות נדבקת אליי תמיד כשאני חולה או כשאני בחופשה ולא נותנת לי להשתחרר מהעבודה גם כשאני יודע שאני צריך לשחרר. בגללה אני עובד מהמחשב בבית כשאני חולה במקום לשכב ולנוח, ובגללה אני מרגיש אשמה כשאני לוקח ימי חופש ולא עובד.
     תוסיפו אליהן את מר גודש תנועה המכוּנה פקק, שמלווה אותי בשעתיים של עמידה בכבישים בנסיעות הלוך ושוב (למרות שמינו זכר גם על חברתו הייתי מוותר) — ותקבלו חיים שלמים של עוגמת נפש ותחושה של בזבוז זמן לצד ארבעה חברים לא רצויים שמנהלים את חיי.
     למי יש אנרגיות לשבת ולכתוב אחרי יום כזה... אחרי ימים כאלה... בתוך חיים כאלה...? שמתי בצד את עולם הכתיבה. שמתי בצד את התשוקה והחלומות וחייתי לפי הספר. לפי הספר של ההורים שלי או לפי הספר של החֶברה שלנו. חייתי כדי לרַצות אחרים.
     בשנים האחרונות הרגשתי כמו שיר בלי פזמון, כמו ביצת שוקולד בלי ההפתעה בפנים, כמו אשדוד בלי ים, כמו חורף בלי גשם, כמו קבוצת הכדורגל ליוורפול בלי האוהדים שלה, כמו לעשות סקס בלי לגמור. אני, אמיר, חי בלי לחלום. לא חלומות של ישנים. אני חי בלי לחלום חלומות של ערים.